יערונת, הפיה שתמיד איתנו
זריחה
קטע שנכתב ליובל:
...
אתה חייב איזה יום לראות איתי את הזריחה. זה פשוט מדהים !!
קודם כל האוויר קריר עם ריח של בוקר. אח"כ מתחיל
להיות אור והציפורים מתחילות לצייץ. האור נעים, אור כחלחל-תכלת עם ריח של טל, ריח של בוקר טוב והאוויר קריר וכיף לנשום אותו.
ככה זה די הרבה זמן.
אח"כ בסביבות עשרה לשש השמיים מתחילים להיות אדמדמים. ואז רואים שבמקום אחד הם במיוחד אדומים.
ואז פתאום מבין הבניינים יוצאת פינה כתומה זוהרת ומדהימה של שמש ואז כמו כדור שעולה וצף במים, הפינה הזאת גדלה ועולה ולאט לאט רואים את כל השמש.
זה מראה פשוט מדהים, היא צובעת את כל הקירות של הבתים בגוון כתום שכזה.
אם יש עננים מעל או באזור השמש אז במיוחד כשהיא נכנסת אליהם, רואים את הקרניים של השמש יוצאות מן הענן ואיפה שהם נוגעות הם הופכות את הענן שעד עכשיו היה בגון כחול אפור לענן לבן ורך שפשוט רוצים לגעת בו ולהניח עליו את הראש.
גם אם הקרניים לא רואים אותן נוגעות בענן וצובעות אותו בלבן, הקצה שלו לבן זוהר מדהים.
איך שלא יהיה, פשוט מדי פעם צריך להישאר לראות את הזריחה.
זה אפילו יותר יפה מלראות את השמש שוקעת בים.
זה פשוט מראה מדהים, עושה לי חשק לצאת עכשיו בבוקר לטייל קצת ברגל ולנשום את האוויר הזה.
חייבים, פשוט חייבים לראות מדי פעם את הקסם המדהים הזה...
יערה
26.12.1998
כבר כל כך הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך על כל מה שעובר עלי, ודווקא עכשיו כשאני פה לידך, אני לא מסוגל.
הדמעות שמציפות את העניים וחונקות את הגרון לא מאפשרות לי להגיד לך את כל מה שאני רוצה.
זה כל כך לא טבעי לכתוב לך מכתב. אני רגיל להרים את הטלפון מתי שרק הייתי צריך ולספר לך הכל, אבל עכשיו, כבר אי אפשר, עכשיו הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לבוא ולבכות מול המצבה שלך, וזה כזה לא הוגן.
אני כל כך רוצה לכעוס עלייך ואני לא יכול. לכעוס עלייך כי אמרת שהכל יהיה בסדר, ושזה שום דבר רציני.
לכעוס עלייך כי הבטחת לי שתהיי איתי כשאצטרך ועכשיו את לא.
לכעוס עלייך כי הלכת בלי להגיד שלום.
אבל אני לא יכול לכעוס. האמנתי לך כי רציתי להאמין. לא יכולתי לחשוב על אפשרות של עולם בלעדייך. לא רציתי לחשוב על היום בו ארצה לדבר איתך אבל לא אוכל. אני לא יכול לכעוס עלייך כי אני כועס על עצמי, על שכל כך רציתי שהתעלמתי מכל היתר, מאיך שנפרדת ממני שבועיים לפני, מאיך שאמרת לי "שלום" כאילו שזאת הפעם האחרונה שנדבר, וזאת באמת הייתה.
כל כך בכיתי אחרי השיחה ההיא. לא יכולתי יותר. שדבר נפלא כמוך יסבול כל כך נראה לי פשע. לא הבנתי למה דווקא את, ואז אמרת שאת עייפה ונפרדנו, בפעם האחרונה, בטלפון.
לא רצית אפילו שאבוא לראות אותך. ואולי כן רצית וסתם אמרת "לא"? אני כועס על עצמי שלא התעקשתי יותר. שלא דרשתי לבוא אלייך אבל איזו זכות הייתה לי?
אמא שלי אמרה שהוא תמיד רוצה את הצעירים והיפים והמוצלחים לידו. אז די כבר! שיפסיק! איזה מן תרוץ זה לקחת בן אדם כמוך מאתנו? למה הוא רוצה אותך אצלו כשפה כל כך צריכים אותך?
אני עדיין רואה אותך, השער הארוך והמתולתל, החיוך המהסס הזה שנמצא בזווית הפה והעניים הגדולות שתמיד אמרו את הדבר הנכון.
אני מדבר אלייך מבלי לשים לב. רק אחרי שאני מספר לך סיפורים ושואל אותך שאלות, אני קולט שאת כבר לא פה. שכבר לא תהיי פה.
כל פעם שאני רואה את ההורים שלך או את טל ודפנה אני קולט מה שאני מסרב לקלוט בשבועות שאני בבסיס.
ויש את זאזא. אני זוכר שישבנו אצלך בחוץ על המדרגות והוא התחיל לקפוץ עלינו. סיפרת לי איך הוא מציק ל"קהלני" הזקן וכשראיתי שהוא חוזר כל פעם שאת "מגרשת" אותו, הבנתי שהוא נדבק לבן אדם הנכון.
אין לי כח יותר. את יודעת. אני נתפס בחיים האלה כאילו הם כל מה שיש אבל אני כבר לא בטוח. הזיכרונות ממך הם כל כך נהדרים אבל כל כך קשים.
יערונת, כל כך רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך, ועכשיו אני כותב את זה. כל כך רציתי להודות לך על כל הפעמים שהיית בצד השני של הטלפון (או של הכתה) כשהייתי צריך אותך, ועכשיו אני מודה למצבה.
אני כל כך רוצה להגיד לך שלא משנה מה, אני תמיד אזכור אותך.
ילדה, נסיכה, אני תמיד אוהב אותך!
אמיר כוכבי
נובמבר 1998
יערה
יערת הדבש
בגווני תלתלייך הגולשים על כתפך
בנמשים הפזורים בחן על לחייך
בכחול העמוק והחכם שבעיניך
בתבונתך, אצילותך ונועם דרכייך
"יערונת"
קולה של אמך בעוצמת אהבתו
עדיין מהדהד באזני
חיתוך דיבורך והקסם בחיוכך
יערת הדבש
על מתיקות עלומייך והמשכם
אני בוכה
הייתה לי הזכות להיות במחיצתך, כמחנכת ולהכירך
זוכרת ומתגעגעת
מרים כהן
31.10.2002
יערונת שלנו
נסיכה שלנו
חלפה שנה בלעדייך ובמובנים רבים כל כך
הזמן עמד מלכת לכולנו.
את ביננו מרחפת, ישנה אך אינך
ולכל אחד מאתנו הזיכרונות שלו ממך.
וכל כל כך קשה לדבר עלייך ועל זיכרון
כי את ביננו בכל רגע משעות היממה.
את אתנו ברוגע הנפלא שלך ובשלווה שאף אחד כמעט לא הצליח להפר.
אתנו בתכול עינייך היפות, המחייכות ומביעות תום נעורים יפה.
עייני "אלפקה" נהגתי לקרוא לך.
אתנו עם תלתלי הזהב המפוזרים שתמיד הדיפו ריח מיוחד.
אתנו בחיוך הקטן הצדדי הנבון שריחף על שפתותייך.
עם טוב הלב ועם האמירות שהיו מיוחדות כל כך רק לך:
"מה זה כבר משנה"
"יהיה בסדר"
"תעשו לי טובה"
ותמיד היכולת שלך להסביר כל תופעה בצורה כל כך הגיונית עם הקול המיוחד שלך שהיה מתנגן.
ובכל פעם תהיתי איך הנערונת הזו מצליחה להכניס סדר במחשבות.
והחוש הטכני שלך שידע לפתור כל בעיה ולפרק ולהרכיב ולא הבנתי אף פעם מה מפליא אותי כל כך והיית מחייכת חיוך ממזרי קטן ואומרת: "זה נורא פשוט"
ולהקליד על המחשב לכולנו היית הכתובת, לנועה, לערן, לליאור ולי. ואני זוכרת איך בזמן ההקלדה הצחיקו אותך המילים של משרד החינוך, ושאלת אותי איך הם מבינים את המילים המפוצצות והאם אי אפשר להגיד את זה יותר פשוט.
ולהתאפר, כמה אהבת וידעת להתאפר ופני הנסיכה שלך קיבלו זוהר נוסף ויפיפה... עם הצללית האחרונה שקניתי לך לא הספקת להשתמש.
ולפתע פתאום בתחילת פריחה ויופי מהמם ובלי שום הכנה עזבת אותנו ואני לא נפרדתי ממך.
נסיכונת שלנו, יערונת, ילדת אגדות, את ישנה אבל אינך, את אתנו יערונת, אך אצלנו הכל כבר כל כך שונה.
אוהבת
אסתי
אסתי, דודה של יערה. יום השנה הרביעי
מקרקעית הים
עד פסגת העולם
תמיד יורגש חסרונם
של אלה שאינם...
יערה
את האחת שאבדנו בדרך
איך קרה שהחלקת מבין אצבעותינו?
האש החמה שבערה,
כבתה לפתע ללא שום הקדמה.
את המקום שעזבת,
השארת בתדהמה
נכון הגורל פוגע ללא שום אבחנה
אבל עדיין, למה דווקא את, היית כלולה ברשימה?
היופי שקרנת החום והאהבה,
דאגת לפזר אותם בכל פינה
תמיד הדהמת אותי בקלות שלקחת את החיים,
כאילו בשביל מה בכלל אנחנו חיים?
אם לא הצלחת משהו היום, לא נורא, מחר כבר נמצא פתרון
תמיד ידעת להסתדר ברגעים הקשים
תמיד ידעת איך להיחלץ מהמצבים המסובכים
אף פעם לא היית מוותרת על הזדמנות להקסים
מאז שנעלמת הכל פה קפא
הזמן נעצר כמו באנייה טרופה
אלו רק החיים שממשיכים להתגלגל
רק החיים ללא ההרגל
אותו הרגל של לקפוץ אלייך רק לדקה
אותו הרגל של להתקשר אלייך כשאין כבר תעסוקה
והיום אחרי הכל
לא נוכל עוד להיבלע בתוך אישונייך הגדולים
לא נוכל עוד לראות את פנייך המתוקים
לעולם לא ניגע שוב בשערך
לעולם לא נהנה עוד מנוכחותך.
מתגעגעים
נמרוד (חבר טוב של יערה)
אוקטובר 1999
יערונת
עכשיו, אחרי שנה, אני מסוגלת לכתוב לך.
עכשיו, אחרי שנה, אני כותבת עלייך
על הנסיכה שלנו.
הנסיכה שכולנו מתחלקים בה, בזיכרון שלה
נשבים בחיוך שלה, ביופי, בזוהר
אובדים בתוך כל הרוך המלטף
ונוצרים את כל אחד ואחד מהרגעים הקסומים.
למרות שאת של כולנו,
תמיד כשהייתי אתך, הרגשתי כאילו את רק שלי
שאת מקשיבה רק לי, עיני התכלת האין סופיות שלך נעוצות רק בי
כל כך גדולות היו, שנהגתי ללכת בהן לאיבוד, להתרפק.
תמיד ידעת מתי צריך, מתי לחייך, מתי לתמוך,
מתי לבכות אתנו ומתי לשמוח. רק טוב עשית, רק טוב.
כי זו את, יערונת שלנו, שאי אפשר בלעדיה
ויערונת, תמיד תהיי אתנו ושלנו
הבת, האחות, החברה
תמיד נזכור ותמיד נאהב
ועכשיו אחרי שנה,
אני בעצם מבינה נסיכתי שאמנם את של כולנו יערונת,
אבל בעצם, יותר משאת שלנו
כולנו, כולנו פה, לעד נהיה שלך.
אוהבת
עדי שפירא
יערה
לי ולך יש מספר כה רב של זכרונות, על אף שהכרנו רק שנה אחת, תוך מספר ימים בלבד יכולתי להרגיש איתך הרגשה של החברה הכי טובה.
הפעם הראשונה שהגעת אלי הבייתה הייתה הפעם הראשונה שבכלל מישהו היגע אלי לבית החדש.
ההברזה הראשונה המשותפת שלנו היתה מהטיול השנתי.
אותנו הטיול לא עניין כל כך, כמו המחשבה על היכולת לישון כל אותם הימים.
את אותה "רצינות" שהיינו מקדישות להברזות, הקדשנו ללימודים לקראת המבחנים. היינו מתארגנות את, אני ועדי ומביאות לתגבור את עידו. איך שהוא תמיד, 50% מהזמןהיה עובר באכילה ובשאר הזמן היינו מוצאות עיסוקים יותר מעניינים (כמו לצבוע את השער או לנסוע ללמוד בים).
אחד הדברים שהשקענו בו יותר רצינות היה במסיבת הפורים.
לאחר התלבטות, החלטנו להתחפש לחתולות מין.
ביקשנו מאלינור שתבוא לאפר אותנו ואין ספק שבסופו של דבר, רעיון החתולות היה מוצלח ביותר.
אחת התכונות שמייחדות אותך היא השלווה שבך ובשל כך כל כך אהבתי להיות איתך. תמיד נשארת רגועה ובכך גם משרה רוגע על האחרים. אף פעם לא נתת לריב איתך.
יובל פעם אמר לי" אני פשוט לא מסוגל לכעוס עליה, לא משנה מה היא עושה".
הייתה פעם שיצאנו לטיול גיפים עם גל החברה של גלעד ויובל, רק שיובל נשאר בצבא. את החלטת להצטרף בכל זאת.
באמצע הדרך פתאום ראיתי אותך נוהגת בשלווה בגיפ של נימרוד, למרות שלא היו לנו רשיונות.
ברור שגם אני רציתי לנהוג ונימרוד הסכים (למרות שאחרי דקה התחרט), בדרך שנהגתי כמעט נכנסנו ב-10 עצים.
כולם היו הסטריים, את לעומת זאת, ישבת לך מאחור וצחקת כל הדרך ואפילו נהנית מהדבר.
היום, את כל כך חסרה לכולם וכשניפגשים כולם, אין אחד שלא מרגיש בחסרונך במקום. כל כך הרבה דברים מזכירים אותך ולכן תמיד תשארי איתי בלב.
מתגעגעת ואוהבת
קארין
אוקטובר 1999
...כמו דרישת שלום אחרונה
ציירת בבית החולים תמונה מקסימה
צבעונים נהדרים שמכל פקע חיים חדשים נפתחים.
איזה אושר, רוגע ותקווה
מביטים אלינו מהתמונה
שהשארת לנו לנצח
כמתנה אחרונה
והציור מסמל את דמותך,
את יופייך
ואת נשמתך...
סבתא מאמי
קטעים שכתבה סבתא מאמי:
בחממה משפחתית מלאת שמש ואושר
בין פרחים יפים שגדלו בה
גדל פרח מקסים, ציפור גן עדן אחת
וזאת הייתה יערה.
היא הייתה נערת קסם וחן
ילדה מאושרת ושמחה
אהבת נפשם של ההורים והמשפחה
וכולם קראו לה "נסיכה"
אכן, נראתה כנסיכה, יפה ותמירה
והתלתלים ארוכים בצבע נחושת על ראשה
היוו עטרת נהדרת לדמותה המקסימה.
יערה אהבה לטייל למרחקים
אהבה את הטבע, את השמיים הכחולים
כמו דג במים הרגישה בים בין וגלים
דיברו אליה השדות, מלאי הפרחים
באהבה הקשיבה לרשרוש של עצים ירוקים
ובסקרנות התבוננה בקבוצות ציפורים
הדואות בלי סוף במרחקים.
יערונת יקרה!
חלפת מחיינו עם הרוח הרעה
כמו נוצה קלילה, לבנה וטהורה
נעלמת לנו במרחקים שמימיים אין סופיים
ומטיילת לך שם עכשיו בין הירח והכוכבים.
להיכנס לחדרך, קשה וכואב
הכל נשאר בו – כמו בימי חייך
על המיטה שלך הדובי הגדול יושב
הוא מאוד עצוב ושותק
ומחכה שמישהו לחדר יכנס
בעיניו הגדולות דמעות מבצבצות
ולליבו את הדובון הקטן לוחץ.
על שמשת הדלת שבחדרך
ציור מדהים בולט
לילה כוכבים וירח
שציירת במו ידך.
יערונת יקרה!
לכולנו את כל כך חסרה
ואני תמיד מחפשת אותך בכל מקום ופינה
בין קבוצת נערות, שבמקרה ברחוב עוברת
רואה אני גם אותך, את דמותך הנהדרת
אני משתדלת את השמיעה לחדד
ויכולה להישבע, כי שמעתי את קולך
אני חשה אותך על יד שולחני
כשהמשפחה מתכנסת לארוחת שישי
ושומעת את קולך בשיחות פוליטיות מתערב.
בלילות אני אל הירח והכוכבים מביטה
שאולי אותך שם על איזה כוכב אמצא
אך הכוכבים קצת ממני מתביישים
ומיד מתחת לענן נעלמים
כאילו באסון שפקד אותנו הם אשמים.
והכל בחיינו לאט לאט חולף
חולפת השמחה, אך לא הכאב
הכל עובר כי כך רצה הגורל
הכל עובר ורק דבר אחד נשאר:
זיכרון של אהבה ושל אושר שנגמר
הכל יעבור, יישאר רק דבר אחד
שלנצח מליבנו לא ישכח
יערה אהובה שלנו – זו את
לזיכרה של יערה נכדתי האהובה
Wednesday, February 21, 2001
Ya'ara
So much time has passed and I have not written anything - the truth is that I just can't believe that you have passed into another realm.
Perhaps living far away makes it possible for me to imagine that next time we pop in you will still be there.
Your home was always a second home for my children, a safe place to be - so many memories come to mind as I think back over the years that we lived together as neighbors.
The birthday party that you and Tommy had together, the picnics on the carpet, the holiday at Nave Yam and so many other happy times
And you, always smiling, your big eyes speaking when you sometimes were quiet, your softness and gentles - always such a pleasure to be around you. And most of all I remember the last time I saw you. We popped in as we do and there you were, standing in the kitchen - so amazingly beautiful -already an Angel. I could not stop staring - my eyes were glued to what I was seeing and experiencing just by being in your presence. I remember feeling embarrassed that I could not remove my eyes from you and mentioned it to Chezi when we left who also noticed something new shining through you...Little did we know that you were preparing to move on...
Living up north has made it a little bit easier because part of me imagines that when I pop in next time you will be there and in my heart I know that there must be reason that God has chosen you to be with him.
Yaaronet, we miss your smiling face and your big eyes.
We miss you being a part of our lives.
Nattie, Zippi, Tal and Dafnonet - May Yaara's Love fill your hearts and guide you through these difficult times.
Thank you for always being there for me and my family.
Daffy, thank you for your friendship with Maya...
with love and blessings for easier times.
Heather (sorry that this is in English)
Heather Harpaz Rosh Pina, Israel
